07/04/2025
בעיצומה של התרגשות נפלאה לקראת עונה נוספת של ריטריט "שילובים בתנועה" 2025 באי הקסום כרתים. מתכננים מסלולים ונוסעים לטייל ולבדוק את רמת הקושי, מגיעים ליוונים מקומיים, תמיד אנשים נעימים, תמיד רחבי לב ומסבירי פנים המייצרים את מלאכות ידיהם מזה שנים, לפעמים דורות ארוכים, אריגה, פסיפס, ייבוש תאנים לדבלים, הכנת סבונים וייצור משחות מדבש ושעוות דבורים.
מוצאים טיסות מתאימות ומחשבים את השעות, סוגרים עם אתר האירוח האהוב עלינו "Lycasti" מסדרים את הלו"ז ומשנים, מסדרים ושוב משנים, עד שהכל מתלבש, עד שאנחנו מרגישים שיש לנו את המוצר הנכון, לקבוצות המדהימות שנוצרו, לנו, לכרתים המדהימה, לרוח המקום ולצו השעה.
תוך כדי, שבי, מרפסמת פוסטים, עושה שיווק, מדברת עם משתתפות או משתתפים ופותרת להם בעיות, מעבירה שיעורים בזום, מבשלת, מזמינה אורחים לליל הסדר, דואגת שלכולם יהיה מה לאכול, לצמחונים, לבשריים ולשאר מיני יקרות אחרים, נותנת טיפולים פרטניים, הולכת למעגלי נשים, כמה יכולות באישה מדהימה אחת ועל הדרך גם מבקרת את האתר המתרומם לאט אבל בדיוק ובהתאמה.
זה גם המקום לציין לשבח, על היכולת על הדיוק, על אורח הרוח של אילנית לקס חביב, (זוגתו היקרה של האח האלוף שלי) לבנות לנו את האתר המקסים הזה שבבוא הזמן יחליף את האתר שלנו שעבד עד עכשיו. סוף סוף אתר שבאמת מביא אותנו כמו שאנחנו עם כל האפשרויות ויכולות שלנו, עם מה שאנחנו מביאים היום ועם מה שעוד נביא בעתיד. לציין את ראייתה והבנתה, את זה שאיננה מפספסת מילה, רצון או כוונה, שמתייעצת כמו שגם מחליטה וזמינה כמעט בכל רגע לקבל משובים, לשנות ולהציל כשצריך (כי אני עושה שטויות). אני שומע את החיוך שלה מהצד השני של הקו (היא בישראל, אני ביוון), לא מחסירה דבר, אומרת ומשדרת את מה שעל ליבה, את הידע הרחב שלה על עיצוב, את ראיית הנולד למשתמש. אני כולי פליאה! אחרי שנאבקתי שנתיים עם אתר שקימבנתי, כי היה לי נח להתלבש על משהו קיים, כי לא למדתי ולא חקרתי מספיק על בניית אתרים, כל פעם מעבד מחדש, מאבד סבלנות, מאבד חלקים באתר, אוווווף, איך אני מחזיר את זה עכשיו?????
מידי פעם יוצא אל הכרם, להניח לעיניים ממסך המחשב והנייד, לראות את הפריחה שעכשיו היא בשיאה, לצלם ולשלוח למשפחה. לגזום, לחרמש ולראות את עונת הזיתים הבאה. קורא על יוון עוד ועוד על כרתים, על מרידות, כיבושים, על מבנים חברתיים עתיקים, שיהיה מה לחלוק עם האורחים הבאים.
ואז מגיע ליל הסדר שכמו בכל שנה עושה לי פרפרים בבטן, כן סדר גדול, לא סדר גדול, כן לארח את כל הסובבים אבל כל הבלגן של לקראת הסדר. ומבפנים עולות השאלות, למה צריך את זה בכלל... ועם זה גם מגיעות התשובות, כי זה באמת כיף גדול, כי אנחנו אוהבים שבאים אורחים, כי הביחד הוא תמיד נעים וכי זו שמחה אמיתית וחברה טובה. את כל ההזמנות שבי כבר שלחה, מחוברת לאנשים הנכונים, לחברי אמת ולחברויות חדשות, למפגשים שעושים טוב בלב ובנשמה. כמה אנשים יהיו?, איך מסדרים שולחן מספיק גדול בביתנו הקטן, איך דואגים שלכולם יהיה מקום נעים לשבת ולהכל יש פתרונות אם רק מספיק רוצים. אז יש שולחן ויש מפות, צלחות וסכום תמיד היו כל מיני אצלנו, לא ככ מסתדר לנו עם סטים, קצת כאלו וקצת אחרים, צבעוניים וצבעוניות פחות, העיקר שיש עם ועל מה לאכול. (לא מפרסם תמונות של כולם אוכלים, כי לא ביקשתי רשות מכולם, כולם אכלו והיה טעים, טעים, טעים, אפילו מרק קניידלאך היה :-) ).
גליה ויגאל גם נשארו לישון אצנו (חדר האורחים נקרא על שמם יגאליה)
היום שאחרי..... קצת האנגאובר מאתמול, יאמאס ראקי. הלב מורחב וההרגשה הנהדרת שבאה בעקבות ערב משובח עם אנשים אהובים, כאלו שחצי גרים פה, כאלו שממש גרים וכאלו שהגיעו לטייל והצטרפו
ארוחת בקור באור השמש ביום קצת קריר, תופסים קרני שמש מחממות.
לא מפסיקים לטייל,...
שמענו על העתיקות בכפר החוף FALASARNA והחלטנו לסוע לראות, לבקר באתר שהוא בעצם נמל עתיק, שבאחת מרעידות האדמה שפקדו את האי, נחרב והתרומם בכ 6 מטר ועלה אל מעל לפני הים, מגדלי חומה עתיקים ועוד כמה מבנים, סה"כ מעניין מאד.....ומשם נשאו אותנו רגלינו להמשיך ולצעוד, כך ורק כך אנחנו מגיעים למקומות הכי יפים, שאינם על הדרך, שמורים רק למי שמוכן לעבור גדרות ולצעוד בתוך החורש הסבוך. ראינו במרחק פינה של כחול.....ים :-), טוב, אז נלך לשם, איזה קסם של מקום מצאנו, כמה הכחול נהיה עמוק.... תמונה אחת להמחשה....
וואוו,..... כל כך הרבה קורה בזמן כל כך קצר, חברים שבאים ונוסעים ושוב מגיעים ומתחלפים בעוד ועוד חברים שבאים והולכים ובדרך מפגשים חדשים עם עוד אנשים מעניינים וטובים שמפתחים עוד ועוד קשרים,... נכון, זה קורה בכל מקום וכל הזמן אבל האינטנסיביות פה היא משהו אחר, אולי כי אנחנו יושבים במקום מרכזי, אולי כי סביבתנו יפה ומזמינה ויש מפה כל כך הרבה לאן לצאת לטייל, לאכול, לבלות (תלוי בסוג הבילוי) ואולי רק כי אנחנו אוהבים לאסוף אלינו אנשים ואורחים ולהראות להם את האי והסביבה, לצאת איתם לטייל ולהכיר את החדשים ולשתף בבילויים שלנו, כי אנחנו,... לא מפסיקים לטייל, לראות את אותם המקומות מזוויות חדשות או בעונות המתחלפות ולבקר מקומות חדשים ומראות שעוד לא ראינו, אפילו מקומות קרובים שעוד לא ביקרנו בהם ולא ידענו על מיקומם עד שמישהו זרק באוויר שם של מקום ואנחנו היינו חייבים ללכת לראות, לחקור על הצמחיה, הסלעיה, והעבר העשיר של אותה החורבה.... אין לזה סוף וזה מביא לנו המון אושר ושמחה, אנחנו בטבע, קרובים לאמא אדמה, שוחים בכחול הגדול או באיזה נחל תורן שמנדב את מימיו לרחצה קרה ומרעננת. ככה הזמינו אותנו גליה ויגאל לטיול בקניון PATSOS, לא, לא קניון עם חנויות, אבל כזה שממלא אותך בחיוניות, גם סאן וירון המקסימים הצטרפו, לא הגענו מוכנים, לא סיפרו לנו מה אנחנו הולכים לעבור,... יש בזה מן ההרפתקנות, "הולכים אל הלא נודע" אלק, מסלול מדליק, מתחיל קל, ואז אתה מגלה שבעצם חלק נכבד מהמסלול הוא במיים, ואף אחד לא בא בנעליים המתאימות להליכה במיים.... אז הולכים יחפים והמים קפואים ולא מוותרים כי הכל כל כך יפה ושזה מרפא ולא מרפה, ואתה רק רוצה לראות מה יש מעבר לקצה, עוד פינת מצוק ועוד מפל מתוק, סולמות וחבלים וקצת מחליקים, פה ושם גם מתפצלים וכל אחד דואג להנאה הקטנה שלו/ה, וכשבאמת פותחים את הלב אין כעס וגם לא קנאה, אנחנו כולנו בתוך החוויה.
אני יליד קיבוץ, (רואה את העובדה הזו כאחת ממעלותי), תמונות ילדותי הן על חבילות חציר, ברפת, במטעים בשדות ועל המדשאות, תמיד קרוב לאדמה. זכרונות מתוקים של טעמה העמוק של השמנת הצפה על החלב במיכל הערבול, לפני שבאה המשאית של תנובה לקחת אותו מהרפת, ריח התחמיץ, ההרגשה המדהימה של להתגלגל ולקפוץ בערמות גלעיני הכותנה שנופו מהכותנה. אבא היה לוקח אותי מידי פעם איתו לשדה, פעם ישוב על כנף גלגל הטרקטור לצידו ופעם בג'יפ לחפש מזיקים בתפוחי האדמה, פעם לחריש ופעם לקציר,... אני זוכר את ההרגשה, את החיוך שהיה על פני, את האושר להיות עם אבא ולחוות את עבודת האדמה, חוויות ילדות שאינן נשכחות. לצערי כל זה נחתך עוד בילדותי, בן עשר וחצי הייתי כשעזבנו את הקיבוץ והתחלנו במסעות ובחיים אחרים. המשך ילדותי היה בערים, לא היה פשוט אבל בסוף הצלחתי להתחבר, שם פחות ופה יותר, כל מקום היה אחר. בלב ובמחשבה עדיין היה הקיבוץ המקום הנכון, הדוגמה הטובה, צורת החיים הנעימה. הלכתי לנח"ל כי הבנתי שזו דרך טובה לחזור לצורת החיים הקהילתית/חברתית המחוברת לאדמה ולחקלאות, אבל לקח לי את שלושת שנות השירות ועוד כמעט שנה בקיבוץ להבין שבשנים המועטות שהייתי בחוץ, הכל השתנה בקיבוץ. ואולי לא, אולי לא קראתי את השטח מספיק טוב, אולי לא רציתי לראות את הכל, אולי כילד אתה רואה ומבין דברים באופן שונה ומאד תמים,..... בכל מקרה, לא נשארתי, התגלגלתי לכל מיני מקומות, מתוך אהבות ומתוך בחירות אחרות, מכל מיני נסיבות, חשוב לי להגיד שתמיד ניהנתי, אבל את כל זה אני מספר כי רציתי בסוף להגיד שבפנים, איפשהו בתודעה שלי, בהרגשה ובהתנהגות, תמיד נשארתי קיבוצניק ותמיד חלמתי להיות חקלאי והקשר שלי לאדמה לא נותק אף פעם. והנה בגילגולי למקומות קרובים ורחוקים, לפני כשלוש שנים קנינו שבי ואני בית בכרתים ומה שכל כך מקסים בנוסף להרבה דברים אחרים, זה שלבית מחובר גם כרם זיתים וחלקת אדמה של שישה דונמים, אז אני שוב באדמה ואפילו קצת חקלאי.
... בחקלאות, מרגישים חזק את ארבעת העונות, לכל עונה צבעים וריחות, לכל עונה צלילים שונים ועבודות אחרות, בעונה אחת שומעים את המסורים ובעונה אחרת את החרמשים, יש גם את הזמן לעשות גיזומים ובסתיו מגיע שיא השיאים, מסיק הזיתים ואז באים חברים ועוזרים, באוויר שומעים את שירת המוסקים בכרמים השכנים. אין מילים לתאר את העונג, את השקט והשלווה שבעבודת האדמה, את החיים בין עצי הזית, חווית הפריחה, הקמילה, הקציר, את כל המתחים השארנו מאחורינו בעיר. אני מסתובב לי בכרם מדבר עם עצים, נראה שהם מרגישים וגם מרוצים. קיבלנו כרם חולה ולא מטופחת ובהתייעצות עם מומחים מקומיים, בכל שנה יש יותר זיתים, העצים הבריאו והם נראים מאושרים, הם מקבלים תשומת לב ואהבה ומחזירים בפירות ובשמחה.
כשחיים בתוך הטבע אפשר להבחין בצלילים השונים של העונות וגם לצלילים והקולות השונים של הטבע סביבך. אנחנו גרים בפאתי הכפר, מרחוק ולאלו שמבחינים, אפשר לשמוע גם את כלי הרכב הגדולים העוברים מידי פעם בכפר. יש את הקולות הקבועים, הטווסים של השכנה המרוחקת שקוראים את קריאותיהם, ציוצי הציפורים השונות בחצר, שריקת הרוח בין העצים, הכלבים באזור ועוד קולות וצלילים רבים. אחד הנעימים הוא קריאות התרנגולים השכם בבוקר, כן, סביב השעה חמש הם מתחילים, אינם מסונכרנים אך מדליקים אחד את השני ופתאום מכל קצה שומעים את קריאות התרנגולים.
בוקר אחד אני מתעורר שהקריאות ממש מתחת לחלון :-) משיג גבול חשבתי לעצמי, אני חולם??, טוב כבר התעוררתי, אז קמתי ובהצצה קצרה אל הכרם, אכן הסתובב לו תרנגול גדול, יפה וגאה מתחת לחלון. חתיך, אתה מרעיש, שבי עוד ישנה חשבתי..... אבל, הוא בשלו ותכלס..... מה אפשר לעשות, זה הטבע פה. של מי הוא? של השכן? השכנה? הם כולם קצת רחוקים.....
וכך אימץ לו התרנגול את ביתנו, גיליתי שהוא מאד נחוש, אפילו חבר, בא אחרי לאן שאני הולך, כשהתיישבנו במרפסת הוא בא לבדוק שהכל בסדר.
בוקר בוקר הוא מעיר אותנו בשעה די קבועה ומטייל איתי מצד אחד של הבית לצד השני, בא למחסן כשאני הולך לשם ומתיישב מתחת לחלון כשאנחנו בבית וכשבטעות השארנו את הדלת פתוחה הוא כבר היה בדרכו פנימה. מצחיק, התחיל להרגיש בעל הבית, מסתובב לו גאה על המרפסת ויש לו גם מה להגיד....
אחרי מספר ימים, התעוררתי בבוקר בהפתעה, התרנגול לא קרא, מה קרה??? כמו שבא כך גם נעלם, לא השאיר פתק ולא סימן, לא בא להיפרד ולא הודיע על עזיבה, איזה חיה מוזרה.
יום יומיים והאביב חולף, מה עשינו, איפה היינו ומה קרה לנו בדרך,… חודש מאי הוא חודש של הכנות, מפרסמים את הסדנאות, מכינים מסלולים חדשים, בודקים את תקינות ורלוונטיות המסלולים המוכרים. שבי מעלה פרסומים, פוסטים, סרטונים, יושבת וחושבת על מילים, מדברת עם חברות ותלמידות, סוגרת עם משתתפות חדשות וממשיכה להעביר שיעורים לכל התלמידות המוכרות. בזום במפגשים, במעגלים, מלאה במרץ ולפעמים קצת חששות אבל תמיד חיובית, חייכנים ושופעת באמרות חכמות.
אני,…. אני יושב על הטיסות, קונה כרטיסים, סוגר עם ספקים, חברת הסעות, מלון, מסעדות, תופר את הסיפור מכל הקצוות. קורא המון היסטוריה עושה קצת חקלאות, (הכרם לא אכפת לו כמה אנחנו עסוקים, גם שם צריך להמשיך ולטפל בעצים, שקית זרעי עגבניות ורודות מבולגריה שדורון אחי האהוב שלח לי, ערוגה חדשה בבוסטן הקטן, כבר יש נבטים ואוטוטו נדלה הצמחים ונמתין לפירות. גם פלפלים חריפים זרעתי, אלו לקחתי מאחותי היקרה, הנורית היפה, היו אצלה בגינה, גם הם כבר נבטו, אולי בקרוב נעשה סחוג שיהיה לשקשוקה מהעגבניות של דורון.) מוציא מהמחסנים אגזים של אביזרים, מקלות, בלוקים כריות, מטפחות, סופר את המלאי ומוצא שהמחצלות כבר לא שמישות, התבלו ואינן ראויות, איזה כיף, סוף סוף נחליף אותן, לפני שלוש שנים קנינו מחצלות קש, יפהפיות, אממה, מסריחות, לא, לא ממש, ריח של קש, נו, כזה כמו חציר, כאילו נשכבת בקיבוץ ליד הדיר. אורי הכין לנו אז מתזים, לעשות ספריי על המחצלות והמזרונים, שמנים וריחות נעימים אבל הריח של המחצלות לא עבר, זה התגבר וכלום לא עזר. אז קנינו חדשות, כמו מחצלות סיני, אבל אישיות, צבעוניות וממש מרנינות עין.
ובצער רב, כל הזמן הזה מלחמה בעזה, ישראל בשלה, בניה אמיצים, משטחים את העיר ללא מעצורים, כל האזרחים, החטופים, ההורים, הילדים,…. כולם אומללים!!!
כבר כמעט הגיעה השעה, כמעט הגיעה הקבוצה,… ריאן אייר ביטלה וצריך טיסה חדשה, כמה בלגן ואיזה עבודה, כמה חששות ולפעמים גם מבוכה. אני יושב מול המסך הסטרס רמה גבוהה, האם אמצא טיסה? האם תבוא ברכה? בסוף העניינים מסתדרים, יש קצת רווחה, אפשר לנשום עמוק, לעשות רגע מנוחה.
ועל הדרך יש כל הזמן תנועה, מלא חברים באים מישראל, גם הם רוצים לנוח, לצאת רגע מהתופת, לנשום אויר לראות ירוק לצאת קצת לטייל, לחשוב קצת מרחוק על כל מה שקורה, להרים רגע את הראש לראות כאילו את המחזה (אגב, הוא לא כל כך יפה). אבל חברים טובים, צריך לנשמה, אנשים יפים באים, כאלו שלא מוותרים עליהם, לא משנה מתי יבואו או מה תזיז כדי להיות איתם, אנשים שמלווים אותנו כל חייהם וחיינו גם.
ואז זה קורה, שבי בקפיצה קטנה לישראל מביאה את הקבוצה, נסיעות ארוכות בדרך קצת פחות ידועה, יורד הערב והן מגיעות למלון, אני מחכה שם מסדר חדרים, דואג לכולן לפרטים הקטנים, זו צריכה חלב מיוחד וההיא רוצה קומה עם מרחב, לכולן פתרונות וכולן מרוצות. חמישה ימים של טיולים והתרגשות, שיעורי תנועה יומיומיים וסיורים עם משמעות, אגמים מפלים והעיר העתיקה, קבוצת נשים ממש מדליקה. תמיד יש אתגרים, עם כל קבוצה, כבר למדנו לראות כמעט את הכל מראש, ואז מגיעה השעה למה שלא ציפינו לו, למה שקורה פתאום, מה שמפתיע. מה שיפה זה שבינינו, בין שבי לביני תמיד יש פתרון, תמיד אנחנו מוצאים את הדרך, איך לעגל, איך ליצור בתנועה, איך מתוך רצון טוב, לכל בעיה יש תשובה.
כיף לנו ואנחנו נהנים, זה לא שבכל הזמן זה במאת האחוזים, אבל כשמסתכלים לאחור ורואים את מה שהיה, שומעים משובים ומקבלים את הביקורת, מבינים שהצלחנו לתת לחברות הקבוצה, כמה ימים של שקט בתוך המהומה, הן חוזרות אל הארץ, כל אחת למקומה, לילדים לנכדים לחדשות האומה.
אנחנו,…. נחים רגע, לקראת המחזור הבא.
ואז,…. אז איראן, אין סוף להפתעות, אחרי שכבר הכל סודר, כל שהבלגאן עבר (לא כולל החטופים בעזה), חרבו דרבו, הכל יורד לטמיון, הסטרס קופץ לתקרה, טילים נופלים על המדינה, אנשים חשופים להתקפה. שוב בהמתנה, שוב הכל סימני שאלה, כמה צער, איזה מזל שבלב עוד יש תקווה.
